עברו שנתיים מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. על נסיבות כתיבתו עוד ידובר. הוא התחיל מאיזה מסר שרצה להיכתב ואיזה צורך בפרויקט צדדי, הוא ממשיך ומתפתח כמו סיפור בהמשכים. הוא בלוג על עבודה, אבל לא רק. הוא תירוץ לשמור על קשר, אבל גם לבנות קשר. הוא כלי לפיתוח אישי, תרופה שהיא OFF THE SHELF וגרעין של משהו חדש שנובט.
לייצר תוכן על בסיס שבועי זו משימה לא שולית הדורשת התמדה ומחויבות. הוא גם לא ממש בלוג- אולי בלוגון או בלוגציק. איזה עוז לקרוא בלוג למשהו קצרצר ונמהר. לפעמים הוא מרגיש כמו ילד נוסף שדורש תשומת לב. רב הזמן הוא כותב את עצמו. אולי יכולתי לכתוב בו דברים הרבה יותר מקצועיים ומעמיקים. אולי הוא יכול היה להיות יותר מצחיק ובועט. אולי הוא יכול היה להיות יותר ממוקד. בסופו של יום לבלוג הזה יש חיים משלו. הוא מזכה אותי בהמון עושר. חלקו מגיע מהאנשים הנהדרים שאני פוגשת בזכותו, הוא מכריח אותי לקרוא, לחשוב ולספר את עצמי. הוא פותח לי דלתות, חושף ומסתיר.
*אין לי מושג ירוק מי קורא את מה שאני כותבת, זה מפחיד ומרגש בו זמנית. אנשים ניגשים אלי בכל מיני מקומות לא צפויים ואומרים שהם עוקבים ,רק אז אני בעצם קולטת שהדברים שכתבתי יצאו מרשותי. הרב השקט אינו מגיב ואז נחשף בפני לפתע. אני כל פעם מופתעת מחדש.
*לפעמים אני קמה בבוקר ומגלה שנוספו לי חברים חדשים, שותפים למסע וחושבת לעצמי איזה עולם מופלא, שבו מישהו שכותב יודע לכמת את ההד שלו. מאיפה באתם פתאם?
*אנשים חושבים שכתבתי עליהם- אבל זה לא אתם זו אני! אנשים חושבים שאני כותבת על עצמי: אני בסה"כ המדיום כאן! זה לא אני זה אתם!.
*מה שהופך את כל זה לכדאי היא הידיעה שהצלחתי לחדש, לגעת או לתת למישהו משהו באמצעות המילים. כי זה בלוג מקצועי אבל גם בסוף בלוג מאד אישי.
שיר ללא שם
מילים ולחן: שלום חנוך
כי שירי הוא בת קול ברוח מכתבי השלוח מסילת חיי געגועי הד תפילותי.כי שירי הוא עלה ברוח הנידף, השכוח הוא האור הרך הנפקח בלילותי הוא אתה ההולך אלי.בנדודי חולפות עלי תמונות ונשמות ושמות שמות אתה בא והולך אלי.איי עלטה סביב הלוואי שאתה מקשיב אולי, אולי, אולי אתה בא והולך אלי.בדרכי הולכים איתי נופים וניגונים ופנים, פנים אתה בא והולך אלי.
ה דומיה סביב והיה אם אתה מקשיב אולי, אולי, אולי אתה בא והולך אלי אולי, אולי, אולי אתה בא והולך אלי.
כי שירי הוא משב הרוח חלוני הפתוח מעין כוחי, צחוק ובכי קץ ייסורי אתה בא והולך אלי.
