לנדב ניסיון של למעלה מעשור בתחומי יחסי הציבור, השיווק והמיתוג, כולם בזירה הגלובלית. הוא עבר לסיליקון וואלי לפני כשנה. נדב גם כותב בלוג בדה מרקר
אמריקה.
אומרים לך שזו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל לא מספרים לך שבכל הנוגע לעבודה, המשפט הזה נכון גם עבור המעסיקים, ולא רק עבורך…
הגענו לכאן (סיליקון וואלי) לפני שנה, בעקבות העבודה של אשתי. עקב נהלים ביורוקרטיים כאלו ואחרים, מצאתי עצמי בבטלה כפויה – ונהדרת! – משך כחצי שנה, ורק לאחר מכן התחלתי לחפש ברצינות. להלן מספר לקחים שהפקתי ממסע החיפוש האמור:
1. קורות החיים שלכם כמעט ולא רלוונטיים – הנטוורקינג שתעשו רלוונטי הרבה יותר. השקעתי לא מעט בהתאמת קורות חיי לשוק האמריקאי, ובהחלט יש בכך צורך. כיאה לערש הקפיטליזם, האמריקאים מחפשים אימפקט שיצרתם לאורך הדרך, ולא סתם סופרים תחנות. ולמרות שהיו לי קורות חיים נהדרים, לדעת כל איש מקצוע שבחן אותם, מה שכמעט ולא היו לי אלו שיחות חוזרות ממעסיקים. הדבר הכמעט יחידי שיצר אפיקי התקדמות היה הנטוורקינג, שהשקעתי בו כמעט כל רגע פנוי: מכרים ועמיתים עסקיים שמעורים בשוק המקומי? צ׳ק. ארוחות ערב חגיגיות, מיטאפים, ושיחות אקראיות עם חברים של חברים? צ׳ק. פנייה לאנשי מפתח רלוונטיים (עבורי) בלינקדין עם הזמנה לקפה קצר? צ׳ק ועוד צ׳ק. חשוב מאוד להדגיש – לא מדובר בפניות מסוג ״היי, למה שלא תסדר.י לי עבודה אצלכם״, אלא בפניות שאליהן הגעתי מוכן, עד כמה שאפשר, והתמקדתי באחד משניים – או נתינת ערך מהצד שלי, או (אם לא הייתי בפוזיציה להציע ערך מיידי) בהתעניינות כנה ואמיתית בסיפור של הצד השני. גם העבודה שמצאתי ואני עובד בה היום היא תוצאה של אותו נטוורקינג ישן וטוב, ולא של שליחת קו״ח רנדומלית.
2. קחו את הזמן – וזה לא הזמן שלכם שאתם חיים בו כרגע. ישראלים זזים מהר. מהר מאוד. ומבינים את זה באמת רק אחרי ששומעים מעוד חברה אמריקאית ״אנחנו רוצים לזוז מהר עם הגיוס הזה, מבחינתנו תוך חודשיים אנחנו רוצים להיות אחרי״. הם לא יודעים לזוז מהר, אבל הם בטוחים שהם זזים מהר, מה שהיה יכול להיות קומי אם לא הייתם בצד הדרמטי של המשוואה. אל תתרגשו מעיכובים, ואל תצפו לתהליך קסום ומהיר – הוא יהיה מהיר בסטנדרט אמריקאי, לא בסטנדרט ישראלי.
3. תוותרו על האגו, אבל אל תשכחו מה אתם שווים – זו נקודה מורכבת, אולי הכי מורכבת כאן. מחד, גם אם הגעתם לכאן כסמנכ״לי שיווק בסטארטאפ ישראלי (כמוני), אחרי חצי שנה של קיפאון ומול חברות אמריקאיות, אתם כבר לא סמנכ״לים – זו עובדה בשטח. תעשו שיעורי בית, תראו מה שנות הניסיון שלכם נותנות לכם כאן מבחינת דרג סביר במקום העבודה (ניסיון שמוגבל לשוק הישראלי כמעט ולא נספר כאן. שבע שנות ניסיון גלובלי זה דרג ביניים, ולא סמנכ״ל, למשל), ותתאימו ציפיות למציאות. מצד שני, אל תשכחו שאם באתם עם ניסיון, אתם יודעים דבר או שניים. אל תסכימו למטלות בית לא מציאותיות (היי לחברה שביקשה תוכנית אסטרטגית שנתית), אל תסכימו ליחס לא הגון (היי לחברה שביטלה לי יום ראיונות על ידי כך שביקשה מהמראיין הראשון באותו יום לפתוח בכך שהחליטו ״לשנות למשרה את הפוקוס אבל היו נורא סקרנים להכיר אותי בכל זאת אז לא חשבו שכדאי להודיע מראש״), ואל תתאמצו להיות מישהו.י שאתם לא. בסופו של יום, ריקוד הגיוס הוא רק הסלואו בחתונה – מה שחשוב באמת זו מערכת היחסים אח״כ, כשהעבודה היא בן או בת זוגכם באנלוגיה הנ״ל.
קחו אוויר, זה שווה את זה, ותהנו מהדרך – מרגע שתמצאו עבודה, זמן כזה לעצמכם לא יחזור בקרוב… תגלו תחביב חדש, תתחייבו למשהו, תשקיעו בעצמכם. זה ישתקף גם במה שתקרינו במהלך הראיונות, וגם בחיים שלכם בכלל.
לקבלת הפוסט הבא במייל:
כתובת דואר אלקטרוני
Subscribe
Photo by Pixabay on Pexels.com
